E.M.D.R

בזמן הטיפול מעלה המטופל אירועים וחוויות אשר עיצבו את דפוסי התנהגותו, ראייתו את העולם ותחושת הערך העצמי שלו.
תוך כדי שיחה, משתמש התרפיסט במכשיר היוצר גירוי בילטלרלי- כלומר גרוי המחלק את הקשב של המטופל מימין לשמאל ובכך מפעיל את שתי האונות במוחו של המטופל.
תנודתיות זו בין שתי האונות היא המפתח לעיבוד החוויה הטראומטית וריפויה השלם.
בטיפול זה המטופל אינו אקטיבי אלא פאסיבי ומונחה על ידי התרפיסט ואילו עבודת הריפוי נעשית על ידי מוחו.
בניגוד לטיפול פסיכולוגי רגיל בו ההתמקדות היא באונה השמאלית, על איכויותיה המילוליות, המנתחות והמפרשות, הטיפול ב E.M.D.R  משלב את פונקציות המוח השלם כולל את הפונקציות של האונה הימנית.

מצבי חרדה, דיכאון וחסמים רגשיים ותפקודיים אחרים הינן תוצאה של חוויות קודמות (למעט מצבים שמקורן ביולוגי- כגון חוסר איזון הורמונלי, חסרים ביוכימיים וכד').
כשמתרחש אירוע הנחווה כקשה  (או משום שהאדם לא היה בשיא כוחו באותה העת או משום שהאירוע היה חריף במיוחד) מוחו מוצף ולא מצליח לעבד אותו בזמן אמת. התוצאה היא שזיכרון האירוע נשמר במוח באופן שונה מזיכרון רגיל. הרשמים השונים של האירוע, תחושות הגוף, הרגשות, המחשבות וכו' נשמרים במוח בצורתם הגולמית והלא מעובדת.
כאשר מופיע אירוע בהווה שמתקשר לאירוע בעבר הרשמים הללו עולים שוב בצורתם הגולמית, והאדם מרגיש בהווה כפי שהרגיש בזמן התרחשות האירוע עצמו.
ב-EMDR מאתר התרפיסט את האירועים הללו שיצרו את מה שמפריע למטופל בהווה ובתהליך הטיפולי הוא מבצע עיבוד מחדש לזיכרון האירוע.
תהליך העיבוד מחדש נעשה תוך שימוש במכשיר הנותן גרוי בכפות הידיים ובכך מפעיל לסרוגין את שתי האונות במוח. התהליך נעשה באמצעות ארבעה ערוצים – תחושתי, רגשי, קוגניטיבי וגופני. הערוצים הללו משלימים בזמן הטיפול את העיבוד שלא התבצע בזמן אמת על ידי עידוד הפעולה הטבעית במוחו של המטופל.
בשיטות טיפול פסיכולוגיות קלאסיות אחרות בהן רק משוחחים, מפעילים בעיקר את ההמיספרה השמאלית ופחות את הימנית, כך שבפועל נוצר פער בין מה המחשבות לרגשות. על מנת לוודא ששתי ההמיספרות לוקחות חלק בתהליך העיבוד, משתמש התרפיסט בשני רטטים קטנים שמחזיקים ביד בזמן הטיפול. הרטט בצד ימין מוודא שההמיספרה השמאלית משתתפת בעיבוד, והרטט ביד שמאל מוודא שההמיספרה הימנית משתתפת בעיבוד (המוח כידוע פועל בהצלבה).
ברגע שזיכרונות האירועים עברו עיבוד, הם מתחברים לרשת הזיכרון הכללית וכבר לא מופיעים בצורתם הגולמית ולכן גם אינם מעוררים תחושות קשות וקשיים תפקודיים כפי שעוררו טרם הטיפול.

בהקדמתו לספר "לא פרויד, ללא פרוזאק" כותב ד"ר סרואן-שרייבר: "הפסיכואנליזה מצויה בנסיגה. לאחר ששלטה בפסיכיאטריה במשך שלושים שנה, ההערכה אליה הולכת וקטנה הן בקרב הציבור הרחב והן בקרב המומחים, מאחר שחסידיה לא טרחו מספיק להוכיח את יעילותה.
כולנו מכירים מישהו שהפיק תועלת מרובה מטיפול פסיכואנליטי, אך אנו מכירים גם רבים אחרים שכבר שנים הולכים לטיפול ונשארים באותו מקום. בהיעדר אומדנים מדעיים ומספריים, קשה מאוד לאמר במדויק למטופל הסובל מדכאון או מהתקפי חרדה מהם סיכוייו למצוא מזור בפסיכואנליזה......אך טבעי שבמצב כזה כל אחד יתעניין בחלופות" ..."יתכן שגילוי ה E.M.D.R  ישנה את פרקטיקת הפסיכולוגיה בעידן הקרוב".